יצירת מחול לארבעה גברים, שני רקדנים ושני מוזיקאים, הבוחנת את מורכבות הגבריות בעולם פטריארכלי.
הזמנה לדמיין ולדמות ארץ חדשה שבה לגוף האדם יש חופש אפשרויות, בה הביטוי הרגשי הוא ערך מרכזי. הגבריות הכוחנית מאותגרת במשחק.
העוצמה של הגוף הזכרי וביטויי הכוח משתנים בתוך דואט בין שני פרפורמרים, המנסים להתעמת עם הווה שבודק את הגבולות והחוקים הידועים.

יודל הוא שער המאפשר לברוח ממחשבות רעות.
מוליך את האנרגיה בגוף, מרשה להיות ילדותיים.
באנו לשחק את ג׳ודלנדיה, כל מה שאי פעם דמיינו
מקום בו עשן הוא רוח שטות. מריח כמו כחול, נשמע כמו תשוקה.
אנחנו מאמינים שכאן , ברגע הזה , שהיודל נע דרכנו , אנחנו אינסופיים.

הדמויות על הבמה שבויות בגורלן. כל אחת נושאת עימה מטען של יגון, מחפשת להשתחרר ממנו.
בעוד הן נמשכות זו אל זו, מבקשות למצוא מזור בהשלכת הצער על האחר, הן כולאות את עצמן
במעגל טרגי שאין ממנו מוצא. רוע ואהבה, אכזריות וחמלה נמהלים זה בזה. במאמץ הרואי להילחם
בגורל, כמו גיבורים של טרגדיה יוונית, הן נסחפות את מחוזות של פאתטיות ופאר, הקרבה
ומקאבריות, אל שבר שאין לו נחמה.

אולי אחרי שהחומר של הגוף מתכלה
נשאר משהו אחר
בלתי נראה
עטפנו עצמנו שכבות ניילון
קילפנו עד שהקליפה הפכה לבבואה
עכשיו אפשר להיפרד מהגוף
להתבונן עליו מבחוץ
לרחף בשדה החשוך
להיפגש עם הדמויות שיצרנו
ליפול שוב לעולם החומר
לחזור למלאכה
לשרת את הריקוד
לדמיין את המוות
לחוש בחיים

יצירה בימתית ל- 5 רקדנים, 3 בובות, ונעלמים נוספים.

"אין ספק שתקופתנו מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני היישות.. אשליה בלבד היא קדושה, האמת חולנית." (לודוויג פוירבך, 1841 )
ללכת לאיבוד בגבולות המטושטשים שבין אהבה להערצה, כמיהה למיאוס, מכני לאנושי, משוכפל לייחודי, קלישאתי לאמיתי.