בן זוגי, רועי שרון, הוא פרשן צבאי. אנחנו נשואים 22 שנה.
אחרי ה-7 באוקטובר, הבנתי שיש פסקול המלווה את חיי: הצלילים שרועי משמיע בבית, שר לעצמו, שורק, מזמזם, מעין מנוע רגשי המשקף את מצב הרוח – גשר בין זיכרון קולקטיבי להווה אישי.
כשהוא נאלם מדי פעם ומתכנס בתוך עצמו, הקולות שהוא מביא איתו נעלמים, משתנים, והשקט הופך כבד, סמיך, רובץ.
זהו מחול על כאבי המלחמה והיומיום בבית, על האפשרות לאבד, ועל הקורים הדקים שנרקמים בין בני זוג החיים יחד לאורך שנים, נפרמים ונשזרים מחדש בצורה קצת אחרת, אולי.