כמו בסצנה חלומית המתעקשת לא להתפענח עד הסוף, שלושה רקדנים מופקרים, ומצפים לדבר-מה שיקרה.
על מנת לחקור מצב זה של הינטשות, הם עוטים על גופם קרעי זכרונות כוריאוגרפיים להם ניתן ואף ראוי לציית, ובאותה מידה – אין שום סיבה לעשות כן.
העבודה מציעה מארג פרדוקסלי של קיומנו העכשווי, במעין פואטיקה אכזרית של המתנה, של החמצה, של חיפוש אחר נוכחות שנגנזה.