במה בראש

זמן פציעות, או -איך לרקוד בתוך הלימבוֹ?
ד"ר עידית סוסליק

מחול הוא אמנות של הווה. בו זמנית,הוא גם ארעי: הוא מכונן את עצם ההיעלמות שלו תוך כדי תנועה מבלי להשאיר אובייקט מוחשי שניתן לאחוז בו. כפועל יוצא מכך, הוא מבוסס על התקדמות תמידית אל העבר של עצמו; ככל שהוא מתרחש, הוא כבר היה, חלף. יוצרי המחול, לעומת זאת, עסוקים באופן תדיר בחיזוי העתיד דרך חיפושם ליצור, וניסיונם להציג, את מה שעוד לא נראה, עדיין לא קרה.

נקודה אחת על ציר הזמן המחולי מסמלת במידה רבה רגע שבו הווה, עבר ועתיד התמזגו יחד בסינרגיה מושלמת. ב-1902 הצהירה איזדורה דנקן, כי רקדנית העתיד "תגשים את יעודו של הגוף הנשי ו[…] תרקוד את שחרור האישה" (דנקן אצל כהן, 2010 [1902]:190), וחזון זה קרם עור וגידים כהווה של גופה הרוקד- היא הופיעה ללא מחוך ונעלי בלט והתירה את כבלי השפה האקדמית של הבלט מתנועותיה כדי לחולל את עצמה, ולא דמות על טבעית. אבל עבור דנקן עצמה, מחולה העתידי דווקא סימל את העבר במלוא הדרו בשל חזרתה המודעת לתנועות הגלים והרוחות שבטבע ולהווייתו החופשית של האדם הפראי, ולכן היא ראתה בו מחול של הנצח. 

רעיונות אלו נוסחו על ידי איזדורה דנקן במעבר בין מאה אחת לאחרת, ועל רקע העולם שמשתנה. מאז ועד היום התגלה המחול ככזה שמסוגל מעת לעת, מתוך רגישות אינטואיטיבית לזמן, להישיר מבטאל אירוע מסויםאו לזהות תדר חברתי מובחן ולהגיב אליהם, ובכך להצביע על מטען העתידיוּת שמגולם ב'כאן ועכשיו 'והופך אותו לרגע אנושי, תרבותי או פוליטי קריטי.כך קרה גם עם פרוץ המגפה של המילניום הנוכחי, במהלכה למד המחול להתקרב בימי הריחוק ולהתקיים בגבולות המסך כשהאולמות היו סגורים, וזאת מבלי לוותר על הרצון – שהוא בעצם צורך קיומי – 'לפגוש' את הקהל; לחלוק איתו רוח וחומר.

כעת, עם זאת, נדמה שאנחנו צפים בתוך לימבוֹ; לא בדיוק 'אחרי' וגם לא ממש 'תוך כדי'. אי אפשר עדיין להתייחס אל העבר כ'מה שהיה' ונגמר כי ההווה שלנו עדיין כרוך בו ומסרב לשחרר, וגם לא ניתן לדמיין את העתיד כי ההווה שלנועדיין מתקיים במובן מסוים כחוויה של היעדר או חֶסֶר. מתוך התנועה הלוך ושוב בין שהות בתוך הרגע הזה להתבוננות עליו, עולה בנו התהייה -איך נוכחים בזמן סַף? האם ניתן לשקף בתנועה ולגלם בגוף מצב כה חמקמק? ובעיקר – מתי נדע שיצאנו מאזור הזמן האפור הזה ואפשר להתחיל ספירה חדשה?

כתשובה אפשרית, ניתן לחשוב על הרגע הנוכחי כזמן פציעות; השהיה כפויה ויזומה בו זמנית לצרכי טיפול, בדיקה וארגון מחדש. במסגרתו אנחנו מגלים את עצמנו חבולים אך גם חכמים יותר, עייפים וגם נכונים להמשיך, דרך היזכרות בעוגני המחול שהם תבונת הגוף שלנו, ובעודנו מתקדמים תוך כדי תנועה אל העתיד שאנחנו כבר מרשים לעצמנו להעז ולדמיין.  

גוף
לפני הכל, אנחנו גוף: הפנומנולוג מוריס מרלו-פונטי כתב כי "אנחנו נמצאים בעולם באמצעות הגוף שלנו וחווים את העולם דרך הגוף שלנו" (Merleau-Ponty, 1962: 239).במובן זה, גופנו הוא הבית בו אנחנו שוכנים וגם החלון להשקיף דרכו החוצה. הוא מורה ומנטור, רופא מאבחן ופסיכולוג; הוא 'הצל שלי ואני', ה'מישהו לרוץ איתו' את המרתון של החיים. הוא הבבואה שאיתה אנחנו מנהלים דיאלוג נוקב על הפחדים והשברים בתוכנו באמצעות דחיקתו לקצה היכולת, כדי לשרוד, לעבד ולהחלים; ומנגד, הוא גם מרחב מאפשר – גן שעשועים או יער רחוק שבו נוכל לשחק ולשוטט, לתהות ולתעות, אם רק נסכים לכך. הגוף הוא מפה פועמת – סיסמוגרף של עור ועצמות, שרירים וגידים, קולות ותנועות. ככזה, הוא תמיד מבין; לפני שאנחנו מבינים בעצמנו, וגם אם הפסקנו להבין את העולם.

זהות
הזהות משלימה את הגוף; נוכחת בכל תנועה, מתווכת לנו כל חוויה. וכמו הגוף, היא משתנה תדיר ובכך מתנגדת, כפי שמסביר החוקר מו מייר, לרעיון של 'עצמי' "ייחודי, מתמיד והמשכי"ומחליפה אותו במודל"פרפורמטיבי, אלתורי ולא המשכי" (Meyer, 1994: 3). בהתאמה, אנחנו מאמצים לזהותנו את רוח הזמן והמקום: בעולם של 'פוסט' או 'טרנס', אנחנו כבר אחרי המגדר, מעל התרבות, ובעיקר'מֵעֵבֶר' להגדרות המוכרות ולהמשגות הקיימות. כך אנחנו נשארים עצמאים ונפרדים, וגם יודעים להיכנס לתפקיד – מכשפה או ליצן חצר, אמא של בת, ובת של אמא; זונחים בהפגנתיות ובאומץ את העמדה הדיכוטומית של 'או – או', כדי לנוע בסקרנות בין הנשי לגברי, האדם והחיה, היידיש קייט ותרבות הפופ, החי והדומם, השונה והמיינסטרים. הסיפור שלנו הוא עולם שלם, אך הוא גם שזור בנרטיבים של אחרים.

קהל
ההוויה שלנו בעולם נשענת על צורך בהגשמת קשר אנושי, וגם מופע הוא צורה של תקשורת. הרקדנית והכוריאוגרפית מרי ויגמן טענה כי היוצר צריך לשאוף "שהקהל לא יתייחס למחול באובייקטיביות או בריחוק ובאינטלקטואליות" וגם הקהל "צריך לאפשר למחול להשפיע עליו בצורה רגשית וללא סייגים" (ויגמן אצל כהן, 2010 [1933]: 222). כלומר, המופע הוא דיאלוג, ומבוסס על נכונות לתת והסכמה לקבל. ימי הריחוק עוררו געגוע לקהל שנוכח איתנו בזמן ומרחב משותפים, ואנחנו מתוודעים אליו מחדש כעת: מוכנים לחייך או לבכות, מסוגלים 'לתת בראש', 'להרים' ולהפליא בביצועים מרשימים, או מסכימים פשוט להיות – במבט, נשימה והוקרת תודה. אנחנו רוקדים מתוך ידיעה פנימית שתמיד יהיה שם מישהו באולם החשוך, או מאחורי המסך, גם אם נדמה שלא, ושתנועתנו יחד יכולה להפוך אותנו, אפילו לזמן קצר, לקהילה. 

 מורשת
לא משנה כמה נשעט קדימה, לעולם לא נצליח להינתק באופן מוחלט מהמורשת; ואולי בעצם לא צריך. מה שחוקרת המחול סאלי ביינס הגדירה "tradition of the old", התגבש בפוסט-מודרניזם כחזרה לעבר שהיוותה תגובת נגד ל'פולחן החדש'של המודרניזם (Banes, 1994: 289), וכך למדנו לצטט מילים ותנועות, להתפרק על דימויי נוסטלגיה, וליהנות מתחושת הביטחון שחוויית ה-déjà vu מעניקה לנו. אך ברגע הזה בזמן, אנחנו מפוכחים יותר – איבדנו את העולם שהכרנו, ואנו זקוקים לעוגנים כדי לחזור אל עצמנו, ולהבין איך מתקדמים הלאה. אנחנו אוספים רסיסי מורשת, ידע עתיק ששרד בזמן, וטווים יחדשברי שפות קדומות, שירים מבית אבא (או אמא) וטקסי גוף ומחול שהינם כל מה שהיינו ובתקופות מסוימות רצינו לשכוח; יודעים כעת שנוכל להתעטף בהם מתי שנזדקק, וכל עוד נרצה.

יצירה
כל אמנות היא מעשה בריאה (worldmaking): הפילוסוף נלסון גודמן טען, כי מכיוון שהאמנות מאפשרת לדמיין וליצור עולם, יש להחליף את השאלה 'מהי אמנות?' בחיפוש אחר 'מתי זה אמנות?' (Goodman, 1978: 7, 57). אז אנחנו יוצאים בעקבות הרגע הזה שמאותת -'עכשיו'; מחפשים בתוך התנועות והחושים, בתוך נופים חומריים של גוף ותדרים אנרגתיים של רגש. דרך צלילה יזומה וחסרת עכבות אל הדמיון והזיכרון, אנחנו בוראים עולמות שהם השתקפותחשופה ונטולת פילטרים של המציאות או בדיונות פנטסטיים רחוקים ממנה ככל האפשר.ככאלה, יש בהם כדי לנחם ולטלטל, לעורר מחשבה או לחלופין, להפסיק את תנועתם התזזיתית של הגלגלים בראש. אנחנו יוצרים חיים שהם אמנות, ואמנות שהיא חיים; עולם בתוך העולם. דרך פעולת הבריאה הזאת אנחנו פותחים את הדלת לעולם שאנחנו, ובכך מחוללים רגע של חסד.

בניסיון להתחקות אחר המציאות הגופנית של המחול בן זמננו, ומה שהופך אותו לעכשווי, כתבו הסוציולוגים וחוקרי המחול רודי לארמנס וקארין מולדרס: "ההווה המיידי של המחול העכשווי כבר התחיל אתמול […] מה שיבוא אחרי מחר אינו בדיוק המיומנות או העניין שלנו. אנחנו מסרבים לתפקיד הנביא, וסולדים מאמירות שגורסות כי המחול העכשווי צריך להפוך לכזה או אחר" (Laermans and Meulders, 2009).

בין אם במחול, ובין אם בחיים – העתיד, כפי שנהוג לומר לפעמים, כבר כאן; אין לנו דרך לדעת מראש מתי ואיך יתהווה, אלא רק להבין בדיעבד שהוא הגיע וקורה. העבר הוא זיכרון, ואם נשכיל – נשאיר אותו מספיק קרוב, כדי שלא יאבד; מפעם לפעם אנחנו נוטים להזדקק לו. כל מה שנותר, אם כן,הוא לנכוח במלאוּת בהווה: להשאיר את העיניים פקוחות לרווחה, לאפשר לתודעה להתחבר לסקרנות ולחדווה, ולתת לתנועת המחול להיות לנו מגדלור.

"עכשיו הגיע זמן פציעות
זמן ההחלמה הגדולה
זמן האסונות שלא קרו
זמן התרחבות העורקים בתוך הלב" (רונה קינן)