במה בראש

יש לנו בָּמָה בראש*: ארבע תובנות על יצירה בעת מגפה
ד"ר עידית סוסליק

בחודש דצמבר 2019 דווח על מקרה ראשון של שפעת מסתורית. מאז עברה שנה – שנה של מגפה, שנה של חיים בצל מגפה, ואולי בעיקר – שנה של תודעת מגפה. מצב הקיצון הזה התמקם סביבנו כמעטפת שקופה, אך חונקת, שאחיזתה ההולכת ומתהדקת מורגשת גם כשהאיום עצמו נעדר באופן מוחשי משגרת היומיום הקרובה והמיידית. הוא נוכח כ'יש' חמקמק – קיים גם כשהוא מוטל בספק, וכך או כך זולג אל תוך המחשבה, הדיבור, התנועה והעשייה. בתגובה, נכנסנו למצב של 'היכון' דרוך, שגם כשאינו מכוון או מודע, לוקח את ה'מצב' בחשבון ונותן לו מקום, וכך מעניק לו תוקף.

כמו רגעים קריטיים אחרים על ציר הזמן וההיסטוריה, גם המגפה הנוכחית היא ספקטקל- היא מתנהלת בהתאם להוראות בימוי קפדניות אך ללא שעת סיום משוערת. זהו מופע משך שמתקיים באזור הדמדומים שבין סרט אימה, רומן דיסטופי ותיאטרון אבסורד, ומכיוון שהוא לחלוטין בלתי נתפס-או ליתר דיוק, שעצם קיומו כמציאות הוא כל כך לא סביר או הגיוני – הוא מעורר בנו רגשות קוטביים כמו בעתה והתמכרות, יצר של הישרדות (על שלל ביטוייו הפיזיים והמנטליים) וגם מצוקה שלא ניתן לברוח ממנה לגמרי אלא רק לאלחש אותה לפרקים. החיים הפכו למופע של כוריאוגרף לא ידוע-נגיף שמקורו בעטלף קטן, אולי מנהיג שחצן – ואותנו מיקמו בתפקיד ניצבים שמדי פעם זוכים להיות בפרונט עם סולו קצרצר, אך לרוב נותרים בצל הדרמה האימתנית של העולם.

דווקא ברגע הזה, שבו כל מה שידענו נעשה לפתע פרום ופרוץ –מתגלה היצירה כעוגן. היא הבמה שיש לנו בראש, והיא אינה ביטוי לשיגעון או חרדה אלא בדיוק להיפך; היא אמיתית ומוחשית יותר מהבמה הכאוטית ששאבה לתוכה את המציאות כפי שידענו אותה, בהיותה מרחב בטוח שמאפשר לנו לחזור להיות אנושיים – להתקרב, לגעת ולנוע יחד. הבמה שבתוכנו היא בית, ופעולת היצירה היא אי של שפיות בתוך אי-השפיות; היא מושפעת מהרגע המשברי שבחוץ אך לא נשלטת על ידו.היא מהדהדת אותו כדימוי, מילה או תנועה, אך גם מגלמת בתוכה את התובנות שגילינו עד כה, ובכך מאפשרת לנו להגדיר חוקיות, אפילו זמנית, לעולם החדש והמשונה שנוצר כאן.

1. All in All You're Just Another Brick in the [Zoom] Wall

במאמר שכתבה בחודש יולי השנה, שאלה מבקרת המחול של הניו יורק טיימס, ג'יה קורלאס, כיצד ההצגה יכולה להימשך כשאין ריחוק חברתי לרקדנים, וכך הציפה תהייה שאינה רק אמנותית כי אם קיומית – איך רוקדים, ולמעשה חיים, ללא מגע; איך מייצרים אינטימיות ממרחק; איך ומתי נחזור לעשות זאת יחד. בשלב זה, נראה כי רק לאלוהים (בחברות החיסונים) הפתרונים.

כניסתן של מסכות הפנים ופלטפורמת ה-zoom לחיינו שינתה במידה רבה את אופני החוויה והקליטה שלנו את הגוף והמרחב, ויצרה רפרטואר תנועות והתנהגויות שמגלם בתוכו את רוח התקופה. אינטראקציות חברתיות הפכו לחומה שטוחה ומשוכפלת של מלבני אנשים ש'נגמרים' באזור בית החזה, והמפגש פנים מול פנים דורש מאיתנו לא רק לראות אלא ממש להתבונן במי שעומד מולנו כדי להבין מה עיניו 'אומרות'. הפכנו לגופים חסרים שנעדרים כמה מכלי ההבעה המשמעותיים ביותר שלנו כבני אדם, אך גם נעשינו ערים וקשובים יותר לרזולוציות הקטנות של ההוויה האנושית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנועות המיקרו – ריצוד העפעפיים, עוויתות בקצה השפתיים, התזוזות הקטנות של הראש והטונציה המשתנה של הקול. במקביל, פיתחנו פילטר קוגניטיבי נוסף אשר מזכיר במעט את הזרוע המושטת לסלפי שכבר הפכה לרפלקס מותנה של הגוף: אנחנו חושבים ומתנהלים בתוך מלבן נעדר-נוכח, גם כשאנו מצויים במרחב הממשי – מוכנים וזמינים להתמקם במרכזו, מדמיינים באופן קונקרטי את גבולותיו גם כשהמרחב סביבנו פתוח. החיים שלנו, כפי שאנחנו (עדיין) לומדים להכיר אותם, נפרשים כרגע על שני מימדים מקבילים שהתמזגו זה בזה – המוחשי והמתווך, הבמה והמסך – ולא נותר לנו אלא לנסות ללהטט ביניהם במיומנות עד שהם ישובו להיות שתי הוויות נפרדות.

2. Maybe We Should All be Praying for [the Body's] Time

פנחס שדה כתב באחד מיומניו כי "לזמן אין שום מידה. יש רגע שהוא כשנה. יש שנה שהיא כרגע". מצב המגפה של השנה האחרונה מהתל בכל חוקי הזמן המוכרים: הוא רגעי וגם נצחי, מתמשך וגם חולף במהירות. זהו זמן של שיעורי תחלואה ואחוזי תמותה, מקדם R וקצב הדבקה; זמן של 'מצב חירום' ו'קץ האנושות' אל מול זמן אסקפיסטי של זמרים במסכה וסלבריטאים בדובאי. כאן בארץ, התחושה היא שנתקענו אי שם בחודש מרץ, ומאז אנחנו משוטטים בשטח הפקר – חווים זינוק תמידי ומתיש לאתמול לצד כמיהה נואשת למחר שיאפס הכל, ויזכיר לנו מי אנחנו בתוך כל זה.

אל מול התודעה המסמאת והמסממת של האיום הקיומי שמרחף מעלינו כרסס טיפתי, אנחנו מתעקשים להיאחז בזמן החושי של הגוף-דפיקות הלב, הנשימה המואצת והזיעה הניגרת -שמהווה מטרונום פנימי, חיוני וחד, אשר מאפשר לנו לזהות את המוחשי בכל מה שמופשט, ומעניק וודאות גם כשהכל מסביב מוטל בספק. כזה הוא גם המחול, שמעניק לנו עוגנים יציבים כדי לנווט ולצלוח את רגעי הטלטלה: הסנכרון של הריקוד בשניים, הגבולות הברורים של משחקי המלחמה, המרווחים הפועמים שבין תנועה לנייחות (לכאורה). דרכם אנו מגלים כי מחוגי השעון שלנו – כפרטים וכקהילה – לא עצרו אלא רק מושהים, והשהיה זו אינה בהכרח תקיעוּת כי אם הזמנה להתמסר להוויית זמן חדשה של התבוננות, הרהור וקשב.

3. חלומות של אתמול הם [ההתפכחות של היום]

על רקע המפנה הפוסט מודרני כתב אומברטו אקו, כי אל העבר "צריך לחזור מחדש: אך עם אירוניה, ולא בתמימות". בדומה לאירועי משבר קודמים – ולמרות שזה הנוכחי עדיין נפרש כהווה מתמשך – כבר מראשית המגפה ניתן היה להצביע על השפה החזותית שמתגבשת בתגובה אליה, והיא קיבלה ביטוי בתרבות הפופולרית וברשתות החברתיות במפץ של ציטוטים מיצירות אמנות קנוניות אשר מציגות את הפיגורות המוכרות עטויות במסכות ואת המרחבים ריקים מנוכחות אנושית, ברוח התניות הריחוק והסגירות שנכפו עלינו.

אין זה מקרה שהתודעה הקולקטיבית בוחרת לחזור שוב ושוב אל הנכסים התרבותיים דווקא בנקודת הזמן השברירית הזו; העבר מציע נחמה, קרקוע ואפשרות להישען על יסודות קונקרטיים שיאזנו, ולו במעט, את ההוויה המערערת והמעורערת שאנחנו חווים. אך השיבה אל המקורות – תמיד, ובעיקר עכשיו -אינה ניטרלית; היא טומנת בחובה מודעות לזמן שחלף, לאמיתות שנסדקו, לגוף שהשתנה, לאנשים שפעם היינו (וכנראה איננו עוד), ובעיקר לרגע הקריטי ומלא התהודה הזה,שחותמו כבר טבוע בנו למרות שמשמעותו טרם התבהרה במלואה. וכך, בעודנו צופים בהילוך איטי בעולם שהכרנו מאבד בהדרגה את הצופן הגנטי שלו, וגם שלנו, אנחנו משתמשים בגופנו כדי לשמור משהו מכל זה, ושוזרים לעצמנו כוריאוגרפיה של מזכרות:שכבות שכבות של השראות, מהפכות ומחאות מהעבר, שמעניקות לנו אפשרות לפרוק, לחגוג, להתמסר, להתנגד, ולהתייצב מול הרגע האימתני – פשוט כדי להיות.

4. כולנו זקוקים לחסד [ובעיקר לחדווה]

בפרויקט מיוחד שנערך מטעם הניו יורק טיימס לציון עשור לפיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 סיפר הכוריאוגרף ביל טי ג'ונס על מצב הפוסט-טראומה והתשישות הנפשית שחווה בשנים שאחרי האירוע לעומת הלך הרוח ה'חירומי' שחש מיד אחריו, ועורר אצלו את הכמיהה לרקוד על הריסות מרכז הסחר העולמי. ההוויה ההישרדותית אליה אנחנו נדחקים כאנשים וכאמנים בעקבות משבר קיומי מתורגמת לא פעם במחול- כאמנות שבה הגוף הוא הכלי, הצורה וגם התוכן – לכדי שפה תנועתית שנוגעת במצבי קיצון, משום שדווקא הם משאירים אותנו מחוברים לרגש פועם גם כשהאימה סביבנו עלולה להקפיא ולכבות אותנו.

השנה האחרונה אינה חגיגית; מגפה, מעצם היותה, היא התרחשות שמדכאת חגיגות. יותר מכל, היא מאופיינת בתנועה ברורה של התכנסות- אל תוך הבית, ובתוך מעגל הקשרים המשפחתיים והחברתיים הגרעיני. מנגד, בכל העולם מתקיימים 'מופעי' התקהלות שמבקשים להגשים פעולה משותפת במרחב, ואפילו את עצם הנוכחות בו יחד, ובכך יוצרים תמהיל כמעט בלתי אפשרי של זעם והתרוממות רוח.התנועה הספונטנית הזו היא מעין תגובת נגד אינטואיטיבית, אך מלאת תבונה, שמבקשת לנטרל את אותו מנגנון השהיה שהפנמנו כחלק מתודעת המגפה וגורם לנו להתעכב – אולי אפילו להירתע –לפני המפגש עם גוף אחר. שנה אל תוך האירוע, אנחנו כבר יוזמים במודע פעולות שמכוונות לעורר מחדש הרגלים נשכחים של קירבה: מחזיקים ידיים ומשלבים זרועות, מתרגלים שליטה גופנית ותקשורת לא מילולית, ומאבדים את עצמנו לדעת בתוך שחרור נטול עכבות. רגעים אלה מזקקים עבורנו את חדוות הגוף והחסד של המגע האנושי, ומזכירים לנו את עוצמתו של המחול ויכולתו לרומם, לרפא ולהוות מקום "שבו עוד אפשר לנשום" (נתן זך).

* הכותרת היא פרפראזה על שירה של יונה וולך "יֵשׁ לִי בָּמָה בָּרֹאשׁ", מתוך האוסף מופע (1985)

גלילה למעלה